מאפרת תחת אש

חשבתי רבות איך ואם בכלל לכתוב את הפוסט הנוכחי והאמת שאפילו כעת בעת הכתיבה אני עדיין מתלבטת. זו הפעם הראשונה שאני מפרסמת פוסט שנכתב מעצמו ולא תוכנן על כל שלביו אבל הרגשתי צורך לשתף אתכם בתחושות השונות שעוברות בראשה של מאפרת תחת אש.
(בזמן שכתבתי את שלושת השורות האלו נורו 5 טילים לכיוון אזור הדרום)

למי מכם שלא יודע, נולדתי לפני 31 שנים בעיר אשקלון.
עיר קטנה ויפה, נקייה, מטופחת, בכל כיכר פסל, לצד כל כביש גינת ירק והחיים שלי כאן תמיד היו יפים ומאושרים. אלא, שבשנים האחרונות המציאות שלנו השתנתה, הפכנו למגן אנושי ולקלף מיקוח שפולטיקאים רבים נהנים להשתמש בו בתקופת בחירות כזו או אחרת.
מעולם לא הסתרתי את דעותי הפוליטיות והן מוצגות לכל בעמוד הפייסבוק שלי, אך נכון לעכשיו לרגעים אלו, בזמן בו אני, חברי ובני משפחתי חיים במציאות הכי סוריאליסטית שיש, לא בא לי לדבר על פוליטיקה.

בא לי לדבר עליכם, על כל מי שגר צפונית לאשדוד.
פגשתי ושוחחתי עם הרבה בשעות האחרונות, קיבלתי אינספור הזמנות להתארח, רבים הביאו את תמיכתם והציעו שאשמור על עצמי ואהיה חזקה ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להודות לכולם על המחשבה והרצון הטוב ויחד עם זאת הייתי רוצה לבקש מכם דבר אחר.

אשקלון היא הבית שלי, כאן בני משפחתי, החברים והסביבה הטבעית שלי ואין לי כוונות "לברוח" לאף מקום. אני בת של סגן אלוף לשעבר שהששתף באחד מהמבצעים המפורסמים והגדולים ביותר שנעשו אי פעם על ידי צה"ל וחונכתי שאנחנו לא בורחים.
להגיד לי לשמור על עצמי לא כל כך ראלי שכן העיר נטולת מיגון.
פה זה עניין של מזל או גורל – איך שתרצו לכנות את זה.
ראש עיריית אשקלון כבר שנים מתחנן לתקציב מיגון ונענה פעם אחר פעם בסירוב על ידי ראש ממשלת ישראל. לא ייתכן שכסף חשוב יותר מחיי אדם. לא יתכן שיפקירו כמיליון תושבים.
(3 טילים נוספים נורו עד כה תוך כדי כתיבה)
להגיד לי להיות חזקה – כל מי שאי פעם פגש אותי יגיד שאני אישה חזקה וגם אני לא באמת חשבתי שהמצב משפיע עלי עד שישבתי במסעדה עם חברה בתל אביב וקיבלתי התקף לב מרעש של אמבולנס שעבר במקרה באזור, רק אז הבנתי מה ההשפעה של חיים תחת אש.
(טיל נוסף על הדרך 😦 )

כל רעש, כל סירנה, כל אגזוז שפתאום מרעיש, כל אלה מקפיצים אותי ורבים שלא ממש מבינים מדוע נוהגים לצחוק עלי אבל דעו לכם שאותי זה לא מצחיק כלל.

אז בשלב הזה אתם בטח תוהים מהי הבקשה שלי, אני אומרת הישארו בביתכם
אין צורך שתסכנו את עצמכם ותגיעו לדרום כדי לתמוך, אנחנו לא זקוקים לרגשות האשמה אם יקרה לכם משהו על הדרך. אל תפסיקו את החיים הרגילים שלכם, מבחינתי אסור לתת לאף אחד לשבש את שגרת החיים שלנו, אם נאפשר להם אז הם ניצחו.
(ארבעה טילים נוספים נורו כעת)

מה שכן הייתי רוצה הוא שלא תאפשרו למצב הזה להמשיך.
שתפו סטטוסים, אתגרו את הפוליטיקאים ה"נחמדים שלנו" הציפו את עמודי הפייסבוק שלהם.
דאגו להצביע בבחירות הקרובות ולא משנה למי העיקר שתממשו את החובה הבסיסית שלכם כאזרחים שאכפת להם. עשו רעש ! הרבה רעש !!!
(טיל נוסף !!!)

בפעם הבאה שאתם רואים אותי, התנהגו רגיל. שגרה עושה לי טוב
מחזקת אותי, נותנת לי הפוגה מכל זה, אם החוורתי לרגע בגלל רעש מטופש ברחוב אל תצחקו עלי, תבינו שהפחד ממשי והגיוני ויותר מזה, בלתי נשלט.
תזמינו אותי לקפה או סתם תתנו מילה טובה וזה יספיק.
למען האמת אפילו כתיבת הפוסט הזו עוזרת.

לרבים אין את מי לשתף ואין למי לפנות ולי יש אתכם וזה המון, אז תודה.

*סך הכל במהלך כתיבת הפוסט הזה נורו לעבר אזור הדרום כ 15 טילים, מטורף אני אומרת לכם. מטורף!!!

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “מאפרת תחת אש

  1. החזרת אותי שנים אחורה לזמן השירות הצבאי שלי בעזה, אלו בדיוק היו התחושות. אני יודעת שאין הרבה שאני יכולה לעשות למענך כרגע, מלבד לעשות את שביקשת, לתמוך נפשית ורוחנית ולקוות שייצא מזה קצת טוב. אמנם הכל פוליטי, אבל אם נרוויח מזה משהו על הדרך – ניצחנו.
    לילה שקט שיהיה ותשמרי על עצמך והיקרים לך!

    אהבתי

    • נעמה, יכולה רק לשלוח חיבוק ואם תרצי אני מוכנה להגיע לעשות ל 4 שלך ציורי פנים וקצת לשמח אותם עם איפור ונצנצים 🙂

      אהבתי

    • כחיפאית שעברה את מלחמת לבנון 2 – האזעקה יותר מפחידה מהטיל! עד היום אני שומעת אופנוע מהיר, הלב צונח… באיזשהו שלב פועלים על אוטומט. במכסיקו נכנסתי לקניון ואוטומטית פתחתי את התיק לגבר שעמד בכניסה. הוא לא ידע מה אני רוצה ממנו – הוא סתם חיכה לאשתו ליד הדלת!!!
      אז לחכות שזה יעבור… ושהטיל הבא שישוגר לעבר ירושלים יפול על כיפת הסלע.

      אהבתי

  2. אזרוק את שני הגרוש שלי… 🙂

    דבר ראשון בעיני פוסט שמגיע מהלב, מהרגש, לפעמים אפילו מוערך יותר מפוסט שהושקעה בו המון מחשבה תחילה. אמוציות זה טוב 🙂

    אני חושבת שהמעט שאפשר לעשות זה להביע תמיכה. להגיד לך "תשמרי על עצמך, תהי חזקה" לאו דווקא מתכוון ליטרלי כמו מגיע מהלב ומראה שאכפת לצד השני אבל הוא לא ממש יודע מה לעשות. אז אוקי, הצעת מה אפשר לעשות, אבל לא כל אחד יכול או רוצה להכניס את עצמו ל"מיטה" הזו, של דיונים אינסופיים ומריבות על פני הרשת שזה מה שקורה בפועל.. אני מרגישה קצת "עייפה" מכל הדיונים. אני מתעניינת מה קורה בדרום, אבל לא מעניין אותי מה עושים ועל מה מדברים האנשים במרכז. תחושה כזו של המון בלה בלה בלה בלי כלום.

    אני לא גרה בדרום, וגם לא גרה בגוש דן, כך שלא נשקפת (על פניו) שום סכנה לחיי. כן היו גלי פיגועים באזור שלי בעבר, אבל כרגע די "מי מנוחות" מבחינה בטחונית. ובכל זאת, אני מרגישה שהמדינה הפקירה אותי. לא אותי, מיטל, אלא אותי האזרח הקטן. זה שכמעט לא משנה איפה הוא גר, היה צריך להתמודד עם איום בטחוני שהמדינה לא (באמת) מטפלת בו. בגלל שיש נושאים אחרים שיש לטפל בהם שהם חרטא-בארטא פוליטי.

    אני חושבת שבמידה מסוימת, האופן שבו הממשל מתייחס לאיום (כרגע) בדרום (וקצת במרכז) נותן את הלגיטימציה לחוסר ההסכמה ב"רחוב הישראלי". וזה ממש עצוב לי. יש תחושה כזו באויר שלמי שהכי חשוב שישראל תשרוד זה לא לישראלים אלא לאמריקאים.. (כי חשוב איזשהו איזון במזרח התיכון)..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s